כללי

אני חושבת שמצאתי את עצמי..

תמונה מהיום בצהריים, בעת שיחת ייאוש עם חברה מהלימודים.

שוב עושה טעויות, ושוב מכפרת עליהם בדיעבד.

אני צריכה ללמוד לרסן את עצמי, ואני יודעת שיהיה בסדר. אני אתנצל מחר בבוקר.

לא רציתי להתחיל ככה, אבל אני צריכה לשחרר מועקה.

היי לכם 🙂

מודעות פרסומת
כללי

אני לא עושה טעות, אני פשוט חסרת תשומת לב.

אני לא אגיד שקל לי בחופש הזה. כי לא קל לי.

אני לא אגיד שאני מסתדרת עם השעות המתות שיש לי (ויש לי הרבה) בין בבית, ובין בעבודה. כי זה לא כל כך נכון.

אני לא אגיד שנחמד לי בעבודה. כי לא כל כך. ושאלוהים יעזור לי, אני מחויבת לעוד שנתיים+, עוד לא סגרתי חצי-שנה בעבודה וכבר עשיתי טעות.

לא כזו קריטית, לא כזו שפוגעת במטופלות ח"ו, כזו שפוגעת במערכת. חישבתי לא נכון את שעות העבודה שלי (כי בין 40% ל-41% משרה מפרידה בסך הכל חצי שעה, וקל לי ל"עקוף" עוד חצי שעה במערכת; לא שזה משנה במשכורת שלי) ויצא מצב שב-19/8 (אתמול) הגעתי ל"תקרת הזכוכית" שלי-40% משרה. בואו נגיד שהמנהלת שלי בכלל לא אהבה את זה, כתבה לי מייל מאוד נוזף שאפילו גרם ללב שלי להחסיר פעימה (ואני בן אדם סופר רגיש) וזימנה אותי לפגישה ב-29/8. (פרובבלי פגישת נו נו נו לקראת ספטמבר, בגלל שהיא טענה שהיא הייתה גמישה איתי מדי, וזה לאו דווקא נכון, אבל אני כבר למדתי לזרום בעבודה הזו)

אני לא עושה טעויות, בקטע הזה פשוט הייתי חסרת תשומת לב.

וזהו, לנשום עמוק, לקחת אוויר ויהיה בסדר.

כללי

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (מגילת איכה, פרק ה', פסוק כ"א)

אני אדם דתי, שומרת שבת, כשרות, צמה ביום כיפור. מתפללת כשאני זוכרת, משוחחת עפ אלוהים כמעט כל ערב וצמה בתשעה באב.

בעצם; לא. זאת השנה השנייה שאני לא צמה בתשעה באב, וזה מרגיש לי יותר נוח.

היום בבוקר, קראתי שתשעה באב הוא הצום הכי קשה בשנה, כי הוא מתחיל כמו יום כיפור וההלכות שלו כמו יום כיפור (מתחיל בערב ונגמר בערב, ויש לו חמש הלכות-איסור סיכה, אכילה ושתיה, רחצה, סנדל עור ותשמיש המיטה) מה שאומר, שאסור גם לצחצח שיניים, שזה באסה בפני עצמה.

שנה שעברה, הייתי לפני מבחן בסטטיסטיקה. השנה, אני בעבודה. כאב לי הראש בבוקר אז שברתי, הסוכר שלי גם לא משהו אז עוד פריווילגיה לשבור.

חברה שלי כתבה לי עכשיו חבל אהובה.

לא נורא.

כללי

פוסט תקופת מבחנים והחלטות

אני מפחדת שאני אכשל. בפעם הראשונה שאני אשכרה משקשקת מפחד (וזה לא שלא נכשלתי בחיי – חוויתי נכשלים במתמטיקה עד כיתה י', ונכשלתי בקורס של כימיה שנה שעברה ושיפרתי אח"כ ב-21 נקודות) – אבל דווקא את המבחן הזה, שהשקעתי בו את כל-כולי, משמונה בבוקר ולפעמים גם עד 22/24 בלילה, מכל שאר המבחנים, זה שמהווה את כרטיס הכניסה שלי לשנה ג' – השנה שאני כל כך מחכה לה – אני משקשקת מפחד מלקבל פחות מ-60, או לקבל קרוב ל-60 ולדעת שכל ההשקעה שלי הלכה לפח ולהתחיל הכל מהתחלה. אני מכינה את עצמי נפשית, ולא הגבתי לזה טוב בכלל, ואני עדיין לא מגיבה.

ביום רביעי, הייתי בירידת מתח של החיים, ובכיתי את חיי אחרי המבחן. ההרגשה שלי היא עדיין לא וואו, אבל העבודה אתמול והיום עזרה לי לנתק את זה לכמה שעות. לא היה לי יותר מדי כוח לחזור לעבודה, וחישבתי שאני צריכה לעשות כל יום שש שעות כדי להשלים את כל השעות שלי-אז אני אעלה הילוך משבוע הבא, מקווה רק שהציון לא יקבור אותי באדמה וירומם לי קצת את מצב הרוח. כרגע ספרתי 48/49 שאלות נכונות, שזה בול 60, או 61 במקרה הרע, מזל שסיעוד המבוגר משוקלל 50%-50% אז גם אם אני אקבל 60, הסופי יהיה 65 וזה יהיה אצלי סבבה לגמרי.

שמעתי השבוע ממישהי בכיתה ששנים ג-ד הם השנים להעלות את הממוצע כלפי מעלה, אז אני מניחה ששנה הבאה יהיה לי יותר קל. (אני מקווה בכל אופן)

אין לי רצון לדבר על זה, אבל זה פשוט יוצא, ואני דווקא שמחה שזה יצא.

אתמול בת דודה שלי גררה אותי לאכול איתה כי היא הייתה ממש רעבה אחרי הבריתה נטולת האוכל של בת הדודה החדשה שלי, אז אני שתיתי קפה (והחלפתי אותו כי הוא לא היה טעים, אני חושבת שאני מפתחת אי-סבילות לקפה) אכלתי רוזלך והתמרמרתי לה על חיי העגומים, וביחד קיבלנו כמה החלטות, שקשורות אליי, שקשורות אליה ולהכל.

אני לא בן אדם של רשימות, ואולי הפעם אם אני אדבק לאחת כזו, אני אצליח בכל מה שאני רוצה שאיכשהו יצא מהקיץ הזה.

אני רוצה כל כך הרבה דברים, הכל מתבלגן לי בראש, ואני צריכה למצוא דרך לעשות את זה. אולי מומלץ שאני אתקלח קודם ואהיה הקלה שהשבוע המחורבן הזה נגמר, ויצאתי ל"חופש". עד הציון של מועד א'.

כללי

(כמעט) סיום תקופת מבחנים

אני לא מאמינה שעוד שנייה אני מסיימת שנה ב'. עברתי חצי מהתואר, שרדתי כדי לספר, והכל בסדר.

כמעט בסדר, כי עדיין נשאר לי המבחן האחרון- סיעוד המבוגר חלק ב' ואחרי זה אני רוצה קצת שקט, שלווה ויקיצה טבעית.

אבל זה אף פעם לא קורה, כי אני "לא עוצרת באדום", אני חייבת עשייה, ולמזלי יש לי מיליון ואחת שעות להשלים בעבודה בערך כדי להגיע למשרה של 40%, אז לפחות יולי הולך להיות יומיום של עבודה, ובאוגוסט כבר נסתדר. ככל הנראה (#טפוחמסהשוםבצל) אני אעשה בייסיטר על טרוריסטים תאומים בשני שנה בלב ת"א, gonna be wild.

יש לי מבחן, אז אני עפה ללמוד.

סתם בא לי להוסיך עוד משהו לבלוג הזה, כדי שבעוד 10 שנים אני אצחק על עצמי במשמרת לילה או משהו. על התמימות; המרמור והתסכול מהתואר הזה (והוא לאו דווקא רע, אני נהנית מאוד) אבל אני מקווה שזו תיזכר תקופה יפה.

שבת שלום.

נ.ב. אני לא יודעת איך להגדיר את הקולגה הרופאה שלי, הנשואה פלוס שלושה ילדים. אז פשוט נקרא לה ר' קיצור של רופאה.

כללי

שבעה שבועות וזיכרונות

סיימתי התנסויות בשבוע שעבר, מה שאומר שגם סיימתי רשמית את שנה ב' (מינוס המבחנים)

יש לי מבחן מחר, ואני אמורה ללמוד אליו (מה שעשיתי עד עכשיו), אבל בגלל שאני תמיד מגיעה מוקדם וחברה שלי תמיד מאחרת – אני מסכימה לעצמי לקחת קצת אוויר.

היומיים האלו היו מבלבלים, מתישים ועמוסים בחומר. זה לא קל ללמוד לשלושה מבחנים (=שלושה קורסים) במקביל, אבל כשאין ברירה – אין ברירה. ככה זה שהמבחנים כל-כך צמודים אחד לשני, מה שגם הם בשעות לא הגיוניות.

יש לי מבחן שבוע הבא ביום ראשון ב-16:00 בצהריים, והמבחן שאחריו הוא ביום רביעי, ב9:00 בבוקר – די "אכזרי" לתת לנו "ללמוד" פחות מ-48 שעות למבחן הבא, אבל אני מניחה שהכל עניין של לוגיסטיקה וניסיון תמוה לדוק האם הסטודנטים באמת לומדים בזמן הסמסטר. מה שלא קורה בכלל, כי את הקפיצה המשמעותית ואת מסת החומר הם משאירים לתקופת המבחנים.

בעודי מג'נג'לת בין שלושה קורסים, שלושה סיכומים ושבת אחת ארוכה שלא נגמרה (יחי השבתות קיץ, זה באמת הדבר היחיד שטוב בשבתות האלה) – נקראתי לארוחת שבת עם ההורים שלי. היה שקט, היינו שלושה, אכלנו על המטבח באי, ואז אבא שלי זרק שאלה – מה הזיכרון הכי מוקדם שלי? של אמא שלי? הוא אמר את שלו, אמא שלי אמרה את שלה וסיפרה סיפור מהעבודה שלה. הסיפורים שלה גורמים לי לחשוב למה לא הלכתי ללמוד עו"ס, כי יש משהו מהמם במקצוע שלה, אבל אז אני נזכרת שאני כל-כך אוהבת את המקום שאני נמצאת בו.

אני סיפרתי את שלי, וזה העלה בי נוסטלגיות. גם מבחינת ההיזכרות עצמה, ברגעים טובים וטובים יותר, וגם כי היה בזה משהו מרגיע, צלילה שקטה כזאת לפני שהטירוף של המבחנים מגיע.

קיבלתי היום את הציון שלי בהתנסות הקלינית ובדיון הקליני. בשניהם היה לי ציון ברוך השם מעולה, והמדריכה שלי הייתה ממש עדינה איתי.

כל מה שידעתי שעשיתי נכון/לא נכון בהתנסות היא אמרה, והעיקר הוא המהירות.

צחקתי ואמרתי לה שאני חיה על הילוך גבוה מאז שאני קטנה, לא סתם נולדתי בשבוע 24 ואני עדיין גורמת לכולם להתעלף מכמה קטנה הייתי וכמה "גדולה" אני עכשיו.

אז אני חיה על הילוך גבוה, לפעמים זה פוגע לי בכישורים ולפעמים זה טוב (לא ברוב המקרים), ויש לי שלושה וחצי חודשים לעבוד על זה.

אני פשוט צריכה לנשום כל בוקר.

לנשום עמוק

 

 

כללי

Who's gonna walk you Through the dark side of the morning?

 

לפעמים אני מרגישה מפונקת, אינטרסנטית ואגואיסטית (ויש מצב ששתי המילים האלה שונות)

למה? זה יכול להיות בהרבה מצבים, כמו עצם העובדה שאני כבר שבועיים נוסעת בשני אוטובוסים לאוניברסיטה ביום ראשון, ואין זה רע, אבל גם טוב לא כל-כך יוצא מזה – זה מכפיל לי את זמן הנסיעה, אבל חוסך לי את העצבים של הנהיגה. זה נותן לי זמן להירגע – אבל אם אני מפספסת את אחד האוטובוסים אני מתחילה להילחץ כאילו העולם עומד להתפוצץ.

נסיעה באוטובוס חוסכת כאב-ראש, אבל לא תמיד זמן.

בעניין האוטו אני מרגישה גם אינטרסנטית ואגואיסטית, ועזבו את העובדה שהוא אצלי קבוע בימי ראשון וחמישי עקב זה שהרבה יותר נוח לי להכניס את בת הדודה שלי לתוך כיסא רכב, מאשר לצעוד 4927938974928 שעות עד הבית שלה, כי אמנם יש עגלה (שהיא לא רוצה לשבת בה בכלל וכל הזמן מבקשת "לאדת!" בצרחות) והיא הולכת (יותר בכיוון של רצה ולא רוצה שיחזיקו לה את היד וזה גם ככה מלחיץ) זה עדיין מרגיש לי לא נעים מדי פעם..

העניין שהכי הציק לי עכשיו, זה הקולגה הרופאה שעבדתי איתה בזמן היותי בת שירות פגייה. היא יודעת עליי פריטי מאצ' הכל ואני די בחזרה, אבל האמת שהרגיש לי ממש לא נעים כשבת דודה שלי פנתה אליי כדי לשאול אותי משהו עליה, ולא היה לי מושג איפה היא למדה.

אז מסתבר שזה היה בארבע-שנתי של האוניבסיטה שלי, ושיש לה תואר קודם (מפוצץ לא פחות), היא עוד לא ענתה לי למה היא לא המשיכה בתחום שהיא עשתה בו את התואר הראשון, ואני די מקווה שהיא חייכה כשהיא קראה את ההודעות שלי.

ושיהיה לי בסד, כי אלוהים, עוד לא תקופת מבחנים ואני מתחילה לאבד את זה.

ליטרלי.

כללי

לפני שמונה בבוקר ובלי קפה

האמת היא שזה היה בין החגים המשעממים ביותר.
היינו צריכים להיות ביום רביעי בחמת גדר, אבל בגלל שכל עם-ישאל ואשתו יצא לטייל בימי שלישי ורביעי, רשויות הטבע והגנים שברו שיא של כמה שנים טובות ופאקינג ירד שלג בסוף אפריל, בהחלטה של הרגע האחרון, בשעה 12 בצהריים ביום רביעי ושנייה ורבע לפני שהילדונת צריכה לנמנם צהריים (בין שעתיים לשלוש שעות של שקט תעשייתי) הפל הפור והוחלט ששוב הולכים לנחל חרמון, המוכר בשמו היותר עממי – הבניאס.

עזבו את זה שעשיתי את המסלול הזה יותר מעשרים פעמים במהלך 22 שנותיי, והייתי עם כפכפים, הילדונת הייתה בטיול ההגיוני הראשון שלה, ואילולא דוד שלי היא הייתה תקועה ברכב שלוש שעות.  כמות ה"תעזבי אותה" שהוחלפו בין דוד שלי (להלן: אחיה הבכור של אמא שלי) לבין ה"אני לא יכולה להזיז את העגלה" ו"היא צריכה לישון צהריים" של דודה שלי (להלן: האמא של הילדונת) הובילו לזה שבסוף עשינו את המסלול הקטן של מקדש פאן והאלים היוונים וגרמנו לפעוטה בת 1.9 עם כובע הראש, לחיים סמוקות וחיוך מאוזן לאוזן לשמוח, לצהול,ליפול ולהתפוצץ מצחוק. פאן במקסימום. לפחות קינחתי בגלידה כשל"פ.

אז היום חזרנו לשגרה, היא לגן ואני ללימודים. את השעה הראשונה עוד לפני הנהיגה התחבטתי ביני לבין עצמי אם לישון עוד שעה או לקום. בסוף קמתי. ואז, לפני שמונה בבוקר ובלי קפה (כי אני לא מסוגלת לשתות קפה אלא אם כן הוא מגיע רק שעה וחצי אחרי שאני קמה ביום רגיל, או חצי-שעה אחרי שאני קמה אם אני ישנה יותר מדי) היתה מסכת צרחות ו"אושר" בחניון מדעי החברה, ליד אוניברסיטת תל אביב. אם ראיתן מישהי צוהלת בקיה פיקנטו עם שניצים אדומים בשעה שבע וחצי בבוקר של יום ראשון, 28.4, בדיוק ביום שבו בת דודתה סגרה 18, זה לא היה אמיתי. אלא רק ניסיון מוצלח להתעורר. והשיר החדש של טיילור סוויפט ממש סגר את הפינה.

אגב, אני עושה את זה בכל יום ראשון, זה עושה לי את השבוע.
חזל"ש נעים.

נ.ב., בונוס – אני מאוד אוהבת את טיילור סוויפט, אז הנה שיר מוצלח להתעוררות בבוקר. יש לי הרגשה שזה הולך להיות השעון המעורר החדש שלי.

 

נ.ב.ב. קניתי ארבעה ספרים משובר שקיבלתי מהעבודה במכבי (שזו גם המלגה שלי) הספקתי לקרוא חצי-ספר ואת השני אני שומרת ליום השואה. השלישי והרביעי כבר יגיעו מתישהו.
אני אוהבת ספרים יותר מדי שזה לפעמים כואב לי בכיס שאני מתה לקנות אחד חדש.

כללי

ספרים, רבותה, ספרים.

בין הדברים הזכורים לי בשבתות בתור ילדה קטנה, היא שבשלב מסוים כולם היו שוקעים בספר, ולי לא היה מה לעשות. אז הייתי מורידה איזה ספר ילדים (או בשלב מאור יותר ספר נוער) מדדפדפת בו חמש דקות ולוקחת אחד אחר. ככה, כל שבת.

הייתי ילדה מאוד מתוקה, חמודה וקופצנית. (חלק מבעיות קשב והריכוז שלי), אז, לא הייתי בקטע של ספרים כמו שאני היום. העדפתי לשחק משחקי קופסא או משחקי קלפים, רק שבתור ילדה מאוד תחרותית ו"ילדותית", לא ידעתי להפסיד בכבוד והייתי בוכה, מתעצבנת, זורקת, מנתצת דברים (לא באמת), ובוכה כשהייתי מפסידה. כל שבת, היה את אותו הסיפור – תמיד הצלחתי לגרום לאחת משתי אחיותיי לשחק איתי, תמיד הייתי מתעקשת בדיוק על אותו המשחק, וזה היה נגמר בזה שאני בוכה וצורחת על זה הפסדתי, ואבא לי עם הנאום הקבוע: "מעכשיו אף אחד לא משחק איתה יותר! אני לא מסכים לאף אחת מכן לשחק איתה יותר!!!!!"

הייתי ילדה כלבבי, בגדול.

כשהתחלתי לעבוד, אי-שם בסביבות גיל 16 וחצי המופלג (ואלוהים, עברו שמעט 6 שנים מאז), גיליתי את הספרים. בהתחלה זה הה ספרי נוער   – פנטזיה ומדע בדיוני, רומנים היסטוריים ובעיקר ספרים בעלי-סוף סגור. יעידו על כך הספרים הרבים שיש לנו בבית, וזה שנמצא ליד דלת היציאה לגג רצו. בספרי ילדים ונוער, אלה שאני מדי פעם נהנית להיזכר בהם.

די קשה לקרוא ספר שלם, מעטים הם הספרים שאשכרה הצלחתי לקרוא עד הסוף ולא לדלג על קטעים או פרקים שלמים.שני ספרים שתפסו לי לאחרונה את הראש הוא "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט – שאותו לא הצלחתי לסיים, ואת "סודה של אלמנת הספירים" של דיינה ג'פריס, שאות בלעתי בשקיקה – בין היתר כי הכתיבה של הסופרת היא פשוט מרתקת.

יש בי אהבה רבה להיסטוריה, בייחוד הצורה של ספר, אז לא פלא ש"אשתו של מגדל התה", "בתו של סוחר המשי" ו"סודה של אלמנת הספירים" תפסו לי את העין כל-כך מהר.

האמת, נהניתי. ועכשיו התחלתי שוב את "לטענת גרייס"  של מרגרט אטווד  – שהפעם אני מקווה שאסיים אותו, כי את מעשה השפחה הצלחתי לסיים רק בפעם השלישית ואפילו שראיתי את הסדרה כבר שלוש פעמים.

בהצלחה לי.

תעשו לעצמכם טובה, תמצאו לכם ספר לפסח.